<h1>שו"ת הרשב"א ח"ז סימן רמ"ט</h1>
<h2>דף כג:</h2>
עוד נשאל, באחד שהיה חייב מנה, והקדיש נכסיו ואין לו נכסים אחרים. והשיב שגובה מן ההקדש, דסתם הקדש לעניים. ואפילו בהקדש בדק הבית גובה. וכן שנינו בערכין פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב הקדיש תשעים מנה והיתה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, ואמרינן בגמרא מאי טעמא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ואלו היו הנכסים מטלטלין, אם יש בשטר החוב מטלטלי אגב מקרקעי, גובה מהן, וכדאמרינן [ב"ב מ"ד ע"ב] גבי מטלטלי ומקרקעי, ואם לאו אינו גובה מהם וכדאמרינן [שם] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה מהם. ונראה דהוא הדין נתנו במתנה כמכירה, כדאמרינן בריש פרק הנזקין [גיטין נ' ע"ב] גבי לגבות מן הזבורית. ומסתברא דכן הדין בהקדש בזמן הזה שהוא לעניים. ואם הן שטרי חוב, אם הוא [שכיב מרע] הוי הקדש, דדבריו ככתובין וכמסורין, והראיה שאמ'. ואם היה בריא אין הקדשו הקדש, משום דבעינן בהקדש ברשותו דומיא דביתו [ב"ק ס"ח ע"ב], וכאן גוף השטרות אינן ממון, והשעבוד [אינו] של מלוה (אינו) עד שיגבנו, דקיימא לן פרק כל שעה [פסחים ל' ע"ב] דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וזבין מלוה ואקדיש מלוה לא עשה כלום. מיהו בשכיב מרע דבריו ככתובים וקנה הקדש. ומה שאמר [כתובות נ"ט ע"ב] אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל לא נאמר כן בבעל חוב, דהתם בקונם דהוי קדושת הגוף, ולא קדושת הגוף ממש שאלו אמר שור זה לעולה או שלמים הקדש הגוף מוציא מידי שעבוד וכדתניא הקדיש חמץ וכולי, ובקונם דהוי ליה כעין קדושת הגוף הוצרכו לומר דאלמוה לשעבודיה דבעל, וכן במדיר את אשתו דאלמוה לשעבודיה דאשה. והוא הדין לדינין דקימא לן דשעבודא דאוריתא, וכמו שאמרו בירושלמי [כתובות פ"ז ה"א] גבי המדיר את אשתו, וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ואמרו תפתר כמאן דאמר מזונות דרבנן, וממנה אתה למד דלדידן דקיימא לן שעבודא דאוריתא גובה מהם.
